כבר כילד ידעתי שאבא שלי הוא איש של עוד הרבה אנשים. היה לו קשר מיוחד, בלתי אמצעי, עם אנשים – הוא היה אדם אהוב מאוד שידע להסתדר עם כולם. בכל מקום שהגענו אליו הוא זכה לכבוד מלכים. הוא ידע גם לתת כבוד לאחרים – גם לבעלי המקצוע הזוטרים בבית הדפוס וגם למנכ"לים בכירים. כולם היו שווים בעיניו. הוא היה איש של אמת, בעל חוש ביקורת חד, ויותר מכול: איש צנוע מאוד.   

אבא היה שורד שואה ומבוגר בדור מהאבות של חבריי ושונה מהם. לעיתים קינאתי בחבריי שיכלו לשחק עם אביהם בכדור, ללכת איתם לים או סתם לבלות יחד. אבא שלי היה הכי עסוק בעולם. הוא בקושי היה בבית, ואף פעם לא ידעתי מתי יגיע. היום אני מבין שהסטודיו היה הבית שלו. היו לו גם המון תחביבים שדרשו שעות רבות של השקעה, שבאו לרוב על חשבון חיי המשפחה.  

בחופשות מהלימודים הייתי מגיע לבקר בסטודיו שלו ברחוב הירקון 96 בתל אביב. שם נפתחה בפני ממלכה קסומה של שולחנות שירטוט עם שלל דגמים, ציורים, צבעים, טושים מיוחדים, סרגלים בעלי צורות מוזרות, וכל מיני חומרים שלא הכרתי. היו המון מגרות, שכל אחת מהן הכילה אוצרות. אבא היה מקדיש לי כמה דקות, ואז נותן לי דפים, טושים, צבעים ומכחולים. הייתי יושב על כיסא גבוה ומנסה לחקות את מה שהוא עושה. זאת הייתה חוויה עצומה.  

עם חלוף השנים אבא התמכר יותר ויותר לעבודה וליצירה. הוא אהב להתבודד וליצור והבנו שאי אפשר להפריע לו. הוא היה בעל חוש אמנותי יוצא דופן וכושר המצאה בלתי רגיל. הוא פשוט ידע לעשות הכול: הוא היה נגר חובב, חשמלאי, לעיתים היה מתקן את רכב הסוסיתא שהיה ברשותו יותר מ-50 שנה. הוא היה שותף בפיתוח צעצועים עם חלק מהחברות שעימן עבד. מוחו היה מלא ברעיונות יצירתיים. את הכול יצר בעבודת יד, ונהג לומר כי "הלקוחות שלי רוצים עבודה ידנית – לא במחשב".

הייתי מוקסם מהסקיצות, הגזירות והרישומים שלו. הוא היה דקדקן בצורה בלתי רגילה. הייתה לו מין אובססיביות – אני זוכר אותו מצייר את האותיות, עושה סקיצות על נייר פרגמנט. הוא ביקש להמציא הכול מחדש, לא ללכת אל המוּכר והידוע. גם כשלקוח מסחרי הזמין ממנו עבודה, הוא ביקש למצוא כיוונים חדשים, לא ללכת לבנק הדימויים הרגיל. 

אבא היה גם אספן של פרטי אמנות ועיצוב: פסלי עץ, קרמיקה ישראלית, מציתים, מאפרות מעוצבות מאיטליה, שעונים, משקפי שמש, עניבות צבעוניות עם דגמים מיוחדים, נעליים איטלקיות, אגרטלים ופסלי שנהב מסין, ציור ישראלי, חליפות מיוצרות בהזמנה, וסדרת כובעים. הוא החזיק במשרד ספרים על אמנות ותצוגת עבודות שאהב במיוחד. כל מי שנכנס אלינו הביתה "פחד לזוז", כי הכול היה מסודר כמו במוזיאון. 

המוזיקה הייתה עוד אהבה גדולה שלו, והוא הרבה להאזין גם בסטודיו וגם בבית בסופי שבוע. ממנו למדתי להכיר ולאהוב את זמרי שנות ה-50 וה-60. האהובים עליו היו "חבורת העכברושים" (דין מרטין, פרנק סינטרה, סמי דייוויס ג'וניור), אלביס פרסלי, פט בון, שאותם כינה "זמרים עם קול". והיו גם להקות כמו הביטלס, אבבא, הקרפנטרס, האבות והאימהות. היה לו אוסף גדול של תקליטי מוזיקה קלאסית והוא היה יושב עם ספל קפה וסיגריה ומקשיב בסבלנות אין קץ.   

האובדן שלו השאיר חלל עצום של אבא, סבא (לעילי ויובל), ואיש מופלא. תוך כדי העבודה על הארכיון שלו הרגשתי לעיתים שאנחנו מנהלים דיאלוג. לחלק מהשאלות ששאלתי קיבלתי תשובות, ולאחרות הצלחתי למצוא פתרונות יצירתיים. בשנים שחלפו ניסיתי, כאיש אמנות, להבין את השפה האמנותית שלו. הוא השאיר אחריו המון עבודות וסקיצות, ואני הלכתי בעקבותיהן בניסיון להתחקות אחר הדרך האמנותית הייחודית שלו. 

אבא היה אדם מיוחד במינו ויוצר חד-פעמי. היצירה הנפלאה והמיוחדת שהותיר אחריו היא מתנה שזכיתי בה. אני מרגיש אחריות רבה להעביר אותה לדורות הבאים, במטרה לבסס את התשתית של חקר העיצוב המקומי, תחום שהוא עדיין שדה לא חרוש בתרבות הישראלית.