אחת הכרזות החשובות שעיצב עמנואל כהנא היתה לסרט האמריקאי אקסודוס 1962, של הבמאי והמפיק הנודע אוטו פרמינגר.

הארכיון של עמנואל כהנא, מחלוצי המעצבים הגרפיים והפרסומאים בישראל, נפתח לציבור ומציע לראשונה הדפסים מעשרות מודעות נוסטלגיות שתופסות את ראשית ימי תרבות הפנאי המקומית.

עיון בפרסומות ובכרזות שעיצב עמנואל כהנא משנות ה-60 ואילך הוא מסע נוסטלגי אל תקופה אחרת. העבודות שלו הן זיכרון מאויר ומצולם לעידן שקדם לאינטרנט ולעולם הדיגיטלי.

השאלה הראשונה שהעסיקה אותי תוך כדי המעבר על התוויות, התעודות, הקופסאות, האריזות, הכרזות, הצעצועים, המשחקים, נירות המכתבים, הסמלים והמודעות שעיצב עמנואל כהנא בשנות ה־50 וה־60 וה־70 וה־80 – כולם נשמרו בקפידה בתיקיות ובקלסרים – הייתה איפה עובר הגבול בין החיוך הנבוך למול התמימות של פעם, לבין ההתפעלות מהטיפוגרפיה הידנית, מהבחירה הצבעונית ומהביצוע הקפדן.

סיפור חייו של אחד מחלוצי העיצוב הגרפי והפרסום בישראל ואחד הבולטים בתחום בעשורים הראשונים להקמת המדינה.

האם קיים הבדל בין כרזה למודעה? התשובה לכך אינה פשוטה. אם לוקחים בחשבון שהמונח כרזה נגזר מהמושג כָּרוֹז – מי שהיה בעבר מבשר ההודעות מטעם האוטוריטה השילטונית – הרי שהמונח "כרזה" צופן בחובו, לפחות מבחינה אסוציאטיבית, מימד של רשמיות ציבורית, כזו שבעבר האריסטוקרטי-מלוכני אכן היה כרוך במימד כלשהו של הוראה או ציווי.

אחת הכרזות החשובות שעיצב עמנואל כהנא היתה לסרט האמריקאי אקסודוס 1962, של הבמאי והמפיק הנודע אוטו פרמינגר. כהנא עיצב את הכרזה כשהוא משתמש בתבנית הידיים המורמות ואוחזות בנשק (סמל מהפכה מוכר) אשר הופיע בכרזה המקורית שנעשתה בארה"ב (עיצב סול באס). כהנא, שהיה בעצמו עולה חדש שהגיע באוניה מרומניה, צירף לכרזה דימוי של ספינה והמוני אדם הנאבקים בגלי הים ובכך העלה על נס את סיפורי ההעפלה ההירואים השזורים בתולדות המדינה.