עמנואל כהנא היה אשף. הייתה לו זריזות יוצאת דופן. מה שהוא היה מסוגל לעשות בערב אחד, אחרים היו עושים במשך כמה ימים. הוא היה קפדן, והיו לו יכולות טכניות מאוד גבוהות. היינו שלישייה: הוא, אני ואלי מאיר, בעל הדפוס – והשלמנו זה את זה. אלי ועמנואל שחו כמו דגים במים בכל מה שקשור לדפוס, למונטאז'ים. הייתי יושב עם עמנואל, אומר לו שני משפטים, והוא כבר השלים את המשפט השלישי. הייתה בינינו אינטראקציה כמעט מושלמת. לא הייתי צריך להסביר יותר מדי. הוא היה אומר "יהיה בסדר" והולך לעבוד. במשך שבע-שמונה שנים עשינו את כל מה שהיה בתחום פרסום הקולנוע בישראל.

כשנכנסתי לתחום הקולנוע, לא היה לי מושג בעיצוב או בפרסום. אחרי הצבא התחלתי לעבוד כסדרן בבית קולנוע ואחר כך כעוזר קופאי. נכנסתי לעולם הזה והתקדמתי לאט לאט. במשך שבע שנים עבדתי ולמדתי את התחום, בעיקר את כל מה שקשור להפצה, לפרסום ולניהול. הבנתי שצריך להדגיש את הצד הוויזואלי, את הצד האסתטי, האטרקטיבי, את הפיתוי.

בפרסום פלד היה לנו חופש יצירתי מוחלט. סמכו עלינו ועשינו מה שרצינו. עד אז פשוט היו כותבים את שם הסרט בגדול, באותיות בלט, לא הייתה הדפסה צבעונית. כשנכנסנו לתחום היו רק שני צבעים, ואחר כך זה התפתח. היינו מדפיסים כרזות שאותן הדביקו על לוחות המודעות העגולים הגדולים של העירייה. באותם ימים, בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, לא הייתה טלוויזיה: היה רדיו, היה דפוס, והיה קולנוע. לא הייתה ממש מסה של פרסום. לאנשים לא היה משהו אחר יותר טוב מקולנוע מבחינת הבידור.